"מה אם אחזור מהטיול הכי גדול בחיים שלי, בלי חברים חדשים?"

אולי עוד לא טסת. אבל בראש שלך אתה כבר שם.
ואתה יודע בדיוק איך זה עלול להיראות.

אתה נכנס להוסטל בלילה הראשון. עשרים אנשים, כולם כבר מכירים. צוחקים, בירה, מישהו מנגן.
ואתה? עומד בפתח עם התיק על הגב, מחפש איפה לשבת.

ואז עושה את מה שהכי קל. מוצא פינה, מוציא את הטלפון, ועושה כאילו אתה עסוק.

וזה הרגע שבו מתחיל לרוץ לך בראש: "מה לא בסדר בי? למה לכולם זה בא בטבעי, ורק לי לא?"

ואם לא תעשה עם זה כלום, ככה זה ייגמר:

אתה תחזור הביתה. תראה תמונות של מפלים ושקיעות, ותגיד "היה מטורף".
אבל בפנים תדע את האמת. רוב הזמן היית לבד.

נצמדת לחבורת הישראלים הראשונה שפגשת, כי לפחות שם לא צריך להתחיל מאפס.
עברת ליד אנשים מכל העולם, סיפורים, חיבורים, אולי אפילו אהבות. ולא לקחת מזה כלום.

וזה הכי כואב. כי הטיול הזה עלה לך עשרות אלפי שקלים וחודשים מהחיים. וקיבלת ממנו חצי.

אני יודע. כי ככה בדיוק טיילתי בהתחלה.

חשבתי שזה עניין של מזל. של כימיה. שאם מישהו במקרה יישב לידי על הגג, תיפתח שיחה. ואם לא, אז כנראה שלא.

והיו קולות. בכל פעם שרציתי ליזום, הם קפצו:
"בטח זה יראה מאולץ."
"אתה תיראה נואש."
"לא נראה שהוא בכלל מעוניין להכיר מישהו."

רק כשהטיול הראשון נגמר הבנתי מה הם באמת היו.
זה לא היה הגיון. זה היה הפחד שלי מדחייה, בתחפושת.

כי כשמשהו מלחיץ אותנו, אנחנו נמנעים. והמוח ידאג להסביר לנו בהיגיון מושלם למה עדיף שלא ננסה.

ובדיעבד? פספסתי אינספור היכרויות. אינספור קשרים. אנשים שיכולתי לחזור איתם הביתה כחברים, ולא עשיתי. כי חיכיתי שזה פשוט יקרה.

וזה לא רק אני.

אולי גם אתה אומר לעצמך:
"לוקח לי זמן להיפתח. אבל אחרי שזה קורה, אנשים עפים עליי."

אז מה אם גם השלב הראשון היה קל?
מה אם זה לא היה לוקח לך את כל הזמן שאתה חושב, וכבר מהיום הראשון היית זה שאנשים נמשכים אליו?

וזה עוד לפני שדיברנו על הפחד שאף אחד לא מודה בו בקול:
לא הפחד להיות לבד. הפחד להיגרר. שתידבק לחבורה הראשונה שפגשת רק כי אין לך ברירה. שכמו שאחד המטיילים אמר לי, "כשאני בחבורה, אני כבר לא בחופש החברתי". ותפספס בדיוק את החופש שבשבילו טסת.

"אבל עם זרים מחו"ל זה בטח יותר קשה. שפה אחרת, תרבות אחרת."

האמת הפוכה. המוח האנושי עובד אותו דבר בכל מקום. מה שגורם לבנאדם להתחבר אליך זהה, בין אם הוא ישראלי, קולומביאני או תאילנדי. כשאתה יודע מה לעשות, לא משנה מאיפה הוא.

וזאת בדיוק הסיבה שרוב הישראלים מבלים את כל הטיול רק אחד עם השני. לא כי אין להם ברירה. כי אף אחד לא לימד אותם איך להתחבר לכל השאר.

אתה עומד לחזור עם חברים מכל העולם. הם יחזרו עם עוד קבוצת ווטסאפ של ישראלים.

תכיר את זיו.

זיו טס לאינדונזיה. לבד. והחלק החברתי היה הדבר שהכי הלחיץ אותו.
בארץ הוא לא הטיפוס שיוזם. הוא בדרך כלל זה ששותק.

לפני שהוא טס, ישבנו על זה. הוא אמר לי משפט שאני זוכר:
"אין מצב שהקשרים פשוט נוצרים."
"נכון," אמרתי לו. "הם לא נוצרים. אתה יוצר אותם. עם התדר שאתה מביא, המיינדסט הפתוח, והשיחות שאתה פותח בלי מאמץ."

שבועיים לתוך הטיול הוא התקשר. המשפט הראשון שיצא לו:

"שמע, אין לך מושג מה קורה פה. אני הכוכב של ההוסטל. כולם עפים עליי ואני לא רגיל לזה. כל אחד יודע מי אני, אני בוחר עם איזו חבורה לטייל, אפילו חיברתי בין אנשים שלא הכירו אחד את השני. זה פי אלף ממה שדמיינתי. והכל כי באתי עם המיינדסט הנכון."

זיו הוא לא יוצא דופן.
הוא פשוט קיבל את מה שאתה עומד לקבל.

450+ מטיילים שליוויתי לימדו אותי משהו: יש שתי דרכים לצבור ביטחון בכל דבר. ניסיון, או כלים.

אין לך עדיין את הניסיון? בוא תיקח ממני את הכלים, שתגיע לטיול בלי להרגיש שנזרקת למים העמוקים.